לפני כמה חודשים, הייתי בדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב. מדובר היה בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה. לדיון זה הכנו טיעונים בכתב אשר הוגשו מבעוד מועד לבית המשפט, צירפנו דברי חקיקה, צרפנו פסקי דין תומכים והגענו לדיון בערעור מול שלושה שופטים.

במהלך הדיון בערעור, עורך הדין של הצדי השני לא הפסיק לדבר….ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר וחזר על מה שכתב (דברים שהשופטים כבר קראו היטב לפני הדיון). זה היה פשוט מצחיק כמה שהוא דיבר, וכמה שהוא היה  מרוצה מעצמו בעת שדיבר. עד עכשיו כאשר אני כותב את זה אני מחייך לנוכח התלהבותו מעצמו.

"כמה הוא מדבר……"

אני לעומת זאת, כאשר ניתנה לי זכות הדיבור הודעתי כי "אני חוזר על כל האמור בטענות בכתב" והתיישבתי.  לא מצאתי לנכון לחזור בעל פה על כל מה שכתוב באריכות וביסודיות תוך שהדברים נתמכים בחקיקה ופסיקה מתאימים.

בית המשפט שמע אותנו והציע לשני הצדדים פשרה.

יצאנו להתייעצות מחוץ לכותלי בית המשפט.

עורך הדין של הצד השני והלקוח שלו ובני המשפחה המורחבת שלו יצאו אף הם החוצה לשקול את הצעת בית המשפט. בזווית העין ראיתי כיצד  חלק גדול מהזמן אשר ניתן לנו על מנת לשקול את הפשרה, הם ציחקקו, והיללו ושיבחו את עורך הדין שלהם על ההופעה שנתן כאשר דיבר ודיבר ודיבר.

בצד השני של המסדרון עמדתי עם הלקוחות שלי, שקלנו בנחת את הצעת הפשרה, והחלטנו שלא לקבל אותה ולדרוש פסק דין מאחר וידענו כי הצדק איתנו.

נכנסנו לאולם הדיונים והודענו כי אנחנו לא יכולים לקבל את הפשרה שבית המשפט הציע. הצד השני צחק, והיה מרוצה מאד מהסירוב שלנו, והיה מאד בטוח בעצמו ובתוצאות פסק הדין. בית המשפט הודיע כי ישלח את פסק הדין בדואר.

היום, לאחר מספר חודשים בהם השופטים ישבו על המדוכה,  הגיע פסק הדין.

שלושה שופטים קבעו פה אחד כי הלקוח שלי צודק בכל טענותיו. שלושת השופטים דחו את טענותיו של הצד השני וחייבו אותו בתשלום הוצאות לטובת הלקוח שלי בגובה של 25,000 ש"ח.

המקרה הזה מזכיר לי את הכלל, שאני תמיד פועל לפיו ודואג להנחיל אותו גם לצוות העובדים שלי.

בתחום בו אנו עוסקים, תחום דיני המשפחה, רוב העבודה נעשית בהתכתבות מול בית המשפט. רק עבודה יסודית מאד מצליחה להעביר את המסר ומצליחה להשיג תוצאות. דיבורים בעלמא, ונאומים חוצבי להבות בבית המשפט כאשר הדברים לא מופיעים בכתב כמו שצריך, אין בהם דבר וחצי דבר.

הטיעונים לערעור הוכנו במלוא המסירות והמקצועיות. לא היה צריך להוסיף עליהם בעל פה מילה אחת. לעומת זאת הטיעונים של הצד השני בכתב היו ארוכים, מייגעים, בלי רלוונטים, ואינם נתמכים בכל דבר חקיקה או פסיקה. כל המופע שהוא נתן בבית המשפט, לא הועיל והיה חסר כל טעם.

אגב, הדברים לעיל נכונים ברוב המקרים, אצל רוב השופטים, ברוב הערכאות האזרחיות. יש לזכור כי הדברים אינם רלוונטים כלל ועיקר להליכים פליליים ולהליכים בבתי הדין הרבניים, שם בדיוק ההפך….יש משמעות רבה לטיעונים בעל פה.