למכור דירה של 3 מליון ש"ח (במסגרת הליכי גירושין) או למכור וילה של 30 מליון ש"ח, זה אותו הדבר מבחינתי. העבודה מול בית המשפט, העבודה מול הזוג המתגרש, העבודה מול השמאים והמציעים הפונציאלים והמהלכים המשפטיים שיש לבצע ….היא אותה עבודה. בסופו של יום ההבדל הוא רק בשיק שמועבר מאחד לשני.

כאשר אתה צריך לפרק חברה משפחתית של זוג שמתגרש או שאתה צריך לשום את המוניטין האישי של בן הזוג או כאשר אתה צריך לדאוג לבן זוג אחד לקבל את חלקו בפנסיה של האחר, גם כאן…הפעולות הן אותן פעולות ואין זה חשוב אם אתה מייצג בעל משרד רואי חשבון מה  – big five או שאתה מייצג מתמחה ברפואה או חבר אגד.

התיקים הקשים ביותר עימם אנחנו מתמודדים הם לא התיקים שיש בהם הרבה כסף.דווקא שם הדברים פעמים רבות הרבה יותר פשוטים. דווקא כאשר יש "בשר" ויש מה לחלק….זה יותר קל. לא זו אף זאת, הרבה פעמים אנשים שעושים כסף הם אנשי עסקים המבינים שהזמן שהם מזבזים על לחימה בבתי המשפט במסגרת הליכי הגירושין מעכב את ההתפתחות העיסקית שלהם ומהם מעדיפים לחתוך בבשר החי, לסיים את הסכסוך כמה שיותר מהר ואת הזמן שהם הרוויחו בסיום מהיר של הסכסוך הם מנצלים לעשייה של כסף.

התיקים הקשים ביותר הם גם לא התיקים שאין שם הרבה כסף. במקרים שכאלה רוחב היריעה הוא צר. מכונית, בית עם משכנתא, מזונות כאלה ואחרים ומתגרשים.

התיקים הקשים ביותר אלו התיקים שבהם יש סכסוכי משמורת . תיקים שיש בהם סכסוכים קשים על הסדרי הראיה. במיוחד כאשר מדברים על ילדים עד גיל   9-10.

יותר ויותר גברים היום רוצים להיות מעורבים בגידול ילדיהם. עידן אבות הקניונים (שהאבא בא לקחת את הילד לשעתיים סיבוב בקניון ומחזיר אותו לאחר מכן לאימו) הולך ומסתיים. אבות, מכל שכבות האוכלסיה, בכל רמות ההשתכרות והאינטלגציה רוצים להיות הורים דומיננטים ומעורבים ולהימצא בקשר אינטנסיבי עם ילדיהם.

ככל שהדרישה עולה וגוברת מצד האבות, אחוז המקרים בהם יש סכסוכים קשים סביב הילדים, הולך ועולה. גברים היום מבקשים לכהן כהורים משמורנים, לקיים קשר אינטנסיבי עם ילדיהם, הם מבקשים לינה באמצע השבוע, הם מבקשים חלוקה שווה של החופשות והחגים, הם מבקשים לקבל החלטות הנוגעות לחינוך הילדים, בריאותם ומקום מגוריהם.

אחת הסיבות לשינוי  היא העובדה שהמבנה של התא המשפחתי בשנים האחרונות עובר מהפך, ובהרבה מאד משפחות האבות יוצאים מוקדם מהעבודה פעם או פעמיים בשבוע בשביל לקחת את הילדים, נשים עובדות הרבה פעמים עד מאוחר והן לא המטפלות הבלעדיות בילדים, ובכלל חלקם של האבות בגידול הילדים אינו מתמצה עוד רק בהכנסה של כסף לתא המשפחתי אלא גם בטיפול פיזי בילדים ונשיאה אמיתית בנטל. את המבנה הזה (שאגב נשים רבות מעודדות אותו ורוצות בו, כחלק מ"שיחרור האישה" וכחלק מהשאיפה לקדם שוויון בין המינים לרבות בתוך המבנה של התא המשפחתי) מנסים הגברים לשמר גם לאחר פירוד מבן הזוג, ומכאן באה הדרישה לקיום קשר אינטנסיבי עם הילדים, נשיאה בנטל, דרישה אשר מביאה פעמים רבות לסכסוכים קשים.

כאשר תא משפחתי מתפרק, יש חוויה של כישלון, יש תחושות אדירות של חוסר וודאות, חוסר יציבות וחוסר בטחון, ויש חזרה, כמעט בלתי מודעות, לדברים המוכרים והידועים והבסיסיים ביותר. אחד הדברים שקורים הוא חזרתה של האישה להעריך את עצמה דרך האימהות. הרי ידוע שמאז ומתמיד מהותה של האישה נעוץ בגידול הילדים. וכאשר הכל לא ברור מסביב, וכאשר יש אי וודאות ותחושה של כשלון, נשים רבות חוזרות להעריך את עצמן דרך גידול הילדים, דבר המקבל חשיבות אדירה באופן שלא היה לפני הגירושין.

והינה לנו התנגשות חזיתית. מחד,  גברים אשר ניהלו עד לגירושין מבנה משפחתי שאינו פטריאכלי המבוסס בין הייתר על תרומה משמעותית שלהם לגידול הילדים, באופן שהם מבקשים לשמר את הקשר האינטנסיבי עם הילדים גם לאחר פרידה . ומאידך, נשים, אשר חוזרות להעריך את עצמן דרך גידול הילדים, והמסרבות "לשחרר" חלק מהאחריות ומהנטל.

התיקים הקשים ביותר עימם אנו מתמודדים הם התיקים בהם נשים מסרבות לאפשר לאב ליטול חלק משמעותי בגידול הילדים. וכך…..הן אינן מכבדות החלטות שיפוטיות הנוגעות להסדרי ראיה, הן אינן נרתעות מתלונות במשטרה בגין הפרת הסדרת ראיה, הן מסרבות לקבל טיפול שפקידי הסעד מורים להן לקבל, הן פעמים רבות מעתיקות את מקום מגורי הילדים בלא ידיעת האב לעיר אחרת, מרוחקת, פעולה הדורסת את הקשר בין האב לילדים, ובחלק מהמקרים אף מעבירות את הילדים מזרם דתי לזרם חילוני, ולעתים ההיפך, ותומכות את התנגדותן לקשר בין הילדים לאב בעובדה שהילדים למשל כעת דתיים והאב חילוני ואסור "לבלבל" את הילדים. ועוד לא הזכרנו את המקרים הקיצוניים של הוצאת הילדים מהארץ ללא הסכמתו של ההורה השני, דבר המהווה חטיפה.

ההתנהלות במקרים שכאלה  היא ארוכת טווח וסיזיפית. תיקים שכאלה יכולים להימשך בקלות שלוש ארבע שנים. מספר הפעולות שמבוצעות במקרים שכאלה הוא אדיר ויכול להגיע לעשרות רבות של פעולות לרבות כתיבת מכתבים, הפעלת כל גורמי הרווחה, נקיטת של הליכי בזיון בית משפט, פניה למשטרה עשרות פעמים, פניה לערכאות ערעור ועוד. עורך הדין המלווה תיק שכזה הופך להיות ההורה השלישי ומעורב בכל פרט ובכל החלטה שיש לקבל בנוגע לילד באופן יומיומי ופעמים רבות מערב גורמים נוספים על מנת לפתור מחלוקות שמתעוררות חדשות לבקרים.

שם המשחק במקרים שכאלה הוא "נחישות". שופטים רבים בישראל עומדים פעמים רבות חסרי אונים מקרים שכאלה ומגלגלים את ההתעסקות בהם אל פקידי הסעד תוך שהם מעניקים להם סמכויות לקבל החלטות שיפוטיות. המשטרה אף היא אימפוטנטית אל מול נשים המפרות צווים הנוגעים להסדרי ראיה (אגב מול גברים המפרים צווים שיפוטיים המשטרה נוהגת ביד קשה). פקידי הסעד, ובדרך כלל מדובר בפקידות הסעד,  הן בראיה פרו נשית, גם הן חסרות אמצעים ויכולת להתמודד  עם הפרות של המלצותיהן.

רק נחישות מביאה לפתרונות של סכסוכים קשים שכאלה. רק פעולות אינטנסיביות באופן עיקבי יכולות להביא לידי סיום קונפליקט שכזה. מי שלא נחוש, יכול במקרים שכאלה לא להשיג את מבוקשו, והקשר עם הילדים נפגע ונרמס. רק הבנה כי מדובר בתהליך, רק הבנה שהצד השני צריך להבין שעל כל פעולה שלו יש תגובה, רק הבנה שמדובר במרתון ולא בספרינט, יכולה להביא תוצאות. וכן…..יש להתלונן במשטרה על הפרות של צווים שיפוטיים הנוגעים להסדרי הראיה, וכן יש להטריד את פקיד הסעד התורן, ויש לפנות לבית המשפט בבקשות מכל הסוגים לרבות איסור העתקת מקום מגורים, או בקשה שכל פעולה הנוגעת לחינוך הילדים ו  /  או בריאותם תעשה בהסכמתם שני ההורים, ויש לבקש הסדרי ראיה רחבים ואם יש הפרה של הסדרי הראיה יש לפנות בבקשות לבזיון ואם השופט לא מספיק חזק להתמודד יש לבחון ערעור……..התעייפתם ?! 🙂

רק הפעלה עניינית של המערכות המעורבות בסכסוכים שכאלה (בתי המשפט, משטרה, פקידי סעד), בצורה אינטנסיבית ונחושה,  מביאה בסופו של יום לתוצאות. גם אם עמדת הפתיחה היא נחותה…. כעבור זמן מה הדברים צפים ועולים ונעשים ברורים, ומתבהרים לכל הגורמים המעורבים, ומי שמבקש לקיים קשר אינטסיבי עם ילדיו ומי שמבקש  להיות מעורה בגידולם ולקבל החלטות בנושאים מהותיים המעצבים את ילדיו, יזכה לעשות כן.

המסר שלי אליכם – היו נחושים !